דרכים לא ידועות
כשהחלטתי לראיין אנשים מעוררי השראה, זו הייתה החלטה כזו מהבטן. ואז התחלתי לתהות, איך אדע מי מעורר השראה? מאיפה מתחילים בכלל? ומה אם אנשים לא יסכימו להתראיין? יצאתי לדרך חדשה, ללא מפה וללא מסלול.
ואז ראיתי את ההצגה ״החיים עפים״ של סנצ׳ו ירון גושן והכל התבהר. מעורר השראה זה כאן, ובגדול. ביקשתי ממנו להתראיין, למרות שידעתי שהוא אדם עסוק ביותר ובאופן קוסמי, הצלחנו לקבוע פגישה כבר כעבור שבוע. בסדר הפוסטים הוא אמנם השני להתראיין (אחרי אריק מנדלבאום) אבל בדרך שלי הוא היה הצעד הראשון .
ואיך ידעתי שיש כאן כיוון טוב? בהכשרתי אני מורה לתאטרון וצפיתי בעבר ביצירות שונות בהן לקח חלק ותמיד הוקסמתי. אישית אני מתחברת יותר לתאטרון אלטרנטיבי, כזה שמבקש לפגוש את הקהל באופן ישיר ולעורר בו שאלות, ופחות לתאטרון הרפרטוארי, שפעמים רבות מעודד את הקהל לשבת בחושך, נפרד מהשחקנים, בדומה לחוויה קולנועית או טלוויזיונית. סנצ'ו חי את המפגש הבלתי אמצעי עם הקהל יום יום - הן כליצן רפואי והן בהצגות בהן הוא לוקח חלק.
בנוסף, גילוי נאות, אחותי אסתי היא ליצנית רפואית (פלורה, בשמה הליצני), תלמידה בעבר וכיום קולגה של סנצ'ו, כך שהמקצוע מוכר לי ומוערך בעיניי מאד. וכן, זה ממש מקצוע - הליצן מגיע לבית חולים קבוע, בימים קבועים ולמחלקות קבועות וגם מקבל שכר. והכי חשוב - זו עבודת קודש. תשאלו את הרופאים, הם יספרו לכם.
אם עוד לא פגשתם ליצן/ית רפואי/ת בבית החולים (סנצ'ו, למשל, עובד בבית חולים העמק בעפולה), אז מקווה בשבילכם שאם אי פעם תגיעו לבית חולים (טפו טפו טפו, חמסה חמסה, שום בצל) יהיה או תהיה שם אחד/ת כזה לצידכם. וזה לא רק לילדים, ממש לא.
רגעי שיא במסע החיים
סנצ'ו אדם מוכשר מאד, באמת, מבחינה משחקית ותאטרונית. אבל אני רואה בו השראה גדולה קודם כל בשל הרוח שלו, והמשחק העשיר שלו עם החיים עצמם. והרוח הזו באה לידי ביטוי בגדול בהצגה ״החיים עפים״, בבימוי שירי ג׳ורנו מתיאטרון הידית בפרדס חנה-כרכור. ההצגה נוצרה מתוך חייו ועולמו כליצן רפואי בבתי החולים בישראל ועוסקת בשאלות קיומיות עמוקות, במעטה של הומור מסוגים שונים. לדבריו, ההצגה כולה מבוססת על החיים, על הטוב, הרע וההזוי שבהם.
המשפט שתפס אותי הכי חזק בהצגה היה באנגלית דווקא ( ליצנים נוטים להשתמש בכל מיני שפות בעבודתם):
When you live-live, when you leave-leave.
כלומר, כל עוד אתה כאן בעולמנו- חיה את חייך במלואם. אני מתחברת מאד לתפיסת עולם זו ומשתדלת לשים אותה מול עיניי בשנתיים האחרונות.
בראיון סיפר סנצ'ו כי המשפט נולד במקור ממפגש שהיה לו עם מתמודד עם מחלת סרטן, אשר היה לו חיבור עמוק מאד איתו. באחד הימים, כאשר סנצ'ו עמד ללכת בתום משמרת, הם החלו להתבדח ביניהם ונוצר משחק מילים בין המילה leave למילה live שבסופו של דבר הוליד את המשפט הכל כך חזק הזה.
סנצ׳ו שחקן וירטואוז וההצגה הזו מבוימת היטב (כל הכבוד לשירי ג'ורנו!), מצחיקה, אך גם גורמת לפעמים לנוע בחוסר נוחות על הכיסא, ומעוררת שאלות עמוקות על החיים שלנו כאן בזמן הקצוב שיש לנו כבני אנוש.
בהצגה שואלת אחת הדמויות מדוע אנחנו לוקחים את חיינו כל כך ברצינות? שהרי זה הכל משחק. שאלה שראוי בהחלט להמשיך איתה הלאה...
(אציין שההצגה מיועדת למבוגרים, נוגעת באופן ברור במוות, כמו גם בחיים, ועושה שימוש בהומור שחור).
רגעים של אור בדרך אפלה
בשנים האחרונות החלו ארגונים מישראל לשלוח ליצנים רפואיים לאתרים של אסונות טבע, כגון הצונאמי בתאילנד, רעידת אדמה בהאיטי ורעידת האדמה בנפאל (2015) ולנסיעה זו לנפאל, אחרי רעידת האדמה, הצטרף גם סנצ'ו. זו הייתה נסיעה של שבועיים מאד אינטנסיביים ומשני חיים, בהם הוא ועוד ארבעה ליצנים נוספים הצטרפו לבית חולים שדה של צה"ל, עבדו עם הצוותים הרפואיים והמשיכו עצמאית עוד שבוע אחרי שבית החולים סיים את תפקידו.
בעקבות המסע הייחודי הזה העלה סנצ'ו מופע סיפורים יחד עם קרן בת זוגו, בשם "מה נפאל עליי", ובו הוא מספר על חוויותיו בנפאל של אחרי רעידת האדמה. ( למיטב הבנתי המופע לקח הפסקה קצרה אבל עוד ישוב לבמה - אם מעניין אתכם, צרו איתו קשר - בטוחה שהוא יעוף אתכם על זה).
הצטלבויות דרכים
לאחרונה היה סנצ'ו בכנס ליצנים רפואיים בוינה ושם הוא נתן הרצאה על המשלחת לנפאל. מי שעוקב אחריו בפייסבוק יכול היה לפגוש בתקופה ההיא בפוסט מרגש דווקא על המפגש שלו עם ליצנית לבנונית.
בכלל, מפגשים בין ליצנים מרחבי העולם מזמנים אירועים שלא מתאפשרים במרחב היומיומי שלנו. ב 2012 הוא הופיע בסין עם ההצגה "הדיבוק" (הצגת תיאטרון בובות מופלאה בבימוי שמואל שוחט) בפסיטבל תאטרון בובות בין לאומי ואחד האירועים המרגשים לדבריו היה שסידרו את המשלחות בחדרי ההלבשה לפי אותיות ה ABC ושמו את ישראל ואיראן באותו החדר. המשלחת האיראנית הורכבה מ 7-8 נשים איראניות שנראות דומות לישראליות והם התחברו מיד, הצטלמו יחד והאיראנים גם הגיעו לצפות במופע שלהם. היה מפגש מרגש ומעורר תקווה.
שבילי חייו
ירון, או בשמו הליצני, פרוססור סנצ׳ו דה לה ספונג׳ה, הוא ליצן רפואי, מהוותיקים והמנוסים בארץ, שחקן, ליצן, מנחה סדנאות, מורה, מלווה, מופיע עם תיאטרון סיפור לילדים (גם לימי הולדת) ועוד…
בוגר בית ספר לתיאטרון חזותי בירושלים (דברים נפלאים יוצאים משם), עבר סדנאות ליצנות רבות על ידי מאסטרים מחו"ל דרך סדנאות הבמה, חבר מעבדת התיאטרון "השולחן המשפחתי" של דודי מעיין ומראשוני מרכז שלומי לתיאטרון אלרטנטיבי ובהמשך, אחרי שנים רבות של עשייה, סיים לימודי תואר ראשון באוניברסיטת חיפה במסלול ליצנות רפואית שנפתח לראשונה בעצם עבור ליצנים מקרב עמותת "רופאי החלום" שכבר עבדו בפועל בשטח. סנצ'ו לקח חלק גם בהרבה סדנאות לימודי רוח מסוגים שונים, מעיד על עצמו שהוא 'מלקט רוחבי' שכזה, וכמעט בכל מה שנוגע משתמש ביצירותיו.
היה שותף בהמון יצירות תאטרון אלטרנטיבי, תיאטרון רחוב, קרקס, פסטיבל עכו, פסטיבל בת ים, פסטיבל ליצנות בנתניה ועוד ועוד פסטיבלים, בארץ ובחו"ל. לקח חלק והופיע בהצגה "הדיבוק" בבימוי שמואל שוחט, הצגת תיאטרון בובות ייחודית למבוגרים שמבוססת על המחזה היהודי המיתולוגי.
הוא עבד עם תיאטרון ארמא הרבה שנים והיום מלמד היום בבית הספר לתיאטרון פיזי שהם הקימו לפני כשנתיים.
בפורים האחרון הופיע עם הפילהרמונית הישראלית בקונצרט קרקס מיוחד ואפשר כנראה להמשיך ולמנות כאן עוד ועוד, אך קצרה היריעה…
אהבת המסע
לשאלתי מה הוא אוהב בליצנות ענה סנצ'ו: "אני אוהב כשטוב לי, כשאני בתוך זה, כשאני רואה את השינוי שאני מביא. זה ישמע אולי מאד רוחני, אבל כשאני מרפה לכדי צינור, כאשר אני כלי בתוך הדבר הזה - אני לא מרגיש את הזמן עובר ולא קשה לי ויש גם מפגשים שיוצא לי בפיזיות או בליצנות או בדיבור משהו שהוא חזק, משפיע, מדויק. כשזה קורה אני מרגיש שאני שלם - אני במקום".
רגע משנה חיים
דוגמא למקרה ייחודי שכזה, שגם מופיע בהצגה, הוא המקרה של ילד בן 4 שנשכח ברכב והגיע לבית החולים חסר הכרה. הרופאים עמלו להציל את חייו והוא התייצב ונשאר חסר הכרה. כאשר הליצנים נכנסו לחדר, הרופאים לא ידעו מה יהיה עתידו וסנצ'ו והליצן השני החליטו פשוט לשיר את שמו של הילד שוב ושוב ושוב במנגינה שמחה. למרבה ההפתעה של כל הנוכחים בחדר, הילד התרומם על המיטה ורקד. הוא לא דיבר ולא תיקשר עם הסביבה באופן לוגי, אבל עמד פיזית על רגליו ורקד לצלילי המוסיקה. אחר כך הוא נשכב חזרה במיטה והיה שוב חסר הכרה במשך תקופה. "זה היה רגע שבו הרגשת שקורה לך נס מול העיניים, משהו שהוא בלתי ניתן לתפיסה" מספר סנצ'ו.
באותם ימים או שעות לא היה ברור מה יהיה מצבו של הילד, היו עשויים לגלות שמשהו נפגע שם באופן בלתי הפיך. אבל, תחזיקו חזק - בסופו של דבר הילד החלים, לגמרי. הוא כמובן עבר תקופת שיקום בבית לוינשטיין, אבל הוא החלים.
צידה לדרך:
סנצ'ו מספר על חבר שלו שנתן לו טיפ שאימץ בשמחה - כשאתה מקבל הצעת עבודה אתה צריך לעשות את מבחן שלושת ה"כ"ים - כסף, כבוד, כיף. אם יש שניים מתוך השלושה, אתה יכול לקחת את העבודה.
ומיד אחרי הטיפ המעשי, המשיך סנצ'ו אל אחת השאלות הקיומיות שמלוות את מסע החיים: "אני לפעמים שואל את עצמי כמה מהחיים אנחנו בוחרים, באמת וכמה החיים קורים לנו? ומה טוב? והאם האחד טוב יותר מהשני? האם זה שהחיים קורים לך ואתה זורם אתם זה טוב או שאולי ליהפך - אם אתה מאד זורם ועף אולי אתה צריך לשים לעצמך מטרות ויעדים? אני מגלה שמדובר גם בתקופות שונות בחיים.
לפני שנתיים, אחד מהאפטר שוקים של נפאל, היה שהתחלתי לקום לזריחות הייתה לי אובססיה, הייתי חייב לראות זריחה ושקיעה כל יום, במשך כמה חודשים טובים. הייתי קם, רץ לצד השני של זכרון וצופה בזריחה. אחד הדברים שהבנתי זה שכשהמציאות היא כאוטית והכל מתערבב, אחד הדברים להיאחז בהם זה שכל יום השמש זורחת ושוקעת".
כשסנצ'ו סיפר את זה, הרגשתי הזדהות עמוקה. מי שמכיר את הצילומים שלי מהשנה-שנתיים האחרונות, יכול לזהות בודאי שגם אני נתפסתי בעניין (ראו לדוגמא את הצילומים בפוסט מקום בתוכי ואת השיר "יוצאת לפגוש את השמש"), אולי גם כאפטר שוק לחזרה לארץ אחרי עשרה חודשים בטיול בעולם… ואני ממש מרגישה שאנשים אחרים לא הבינו את החיידק הזה שנכנס בי.
לאן ממשיכה הדרך מכאן?
"אני חושב שההצגה "החיים עפים" יכולה להעלות על מסלול של הצגת פרינג' שאני לא חוויתי, כלומר הצגה שנמשכת מעבר לפסטיבלים ולא קשה מידי לעיכול לקהל ולפרנסה לאמן". אם לא נכנסתם אי פעם לנעלי אמנים אז הנה התרחיש של סנצ'ו: "אתה קם בבוקר מוקדם בבית שלך בזיכרון יעקב, מעמיס ציוד, נוסע לתל אביב, נפגש עם מזמיני ההצגה ושאר הצוות, מקים תפאורה, מבצע חזרה, מבצע במקום חזרת תאורה, עוברים על הטקסט, משלימים כמה סצנות, מתלבשים, מתאפרים, עושים חימום, עושים את ההצגה, מפרקים, מורידים איפור ותלבושות, אורזים, מעמיסים, נוסעים הביתה… בקיצור - ההצגה היא חלק מאד קטן ביום עבודה מאד ארוך…
"אני מבקש שהכלי שאני יתרחב ויוכל להכיל את הדבר החדש הזה בחיי. שיהיה לי כוח ובריאות ואדע לאזן נכון את הברקס והגז בעבודת הגוף והנפש שלי".
שירה והשראה
ביקשתי מסנצ׳ו, לבחור שיר מעורר השראה בעיניו. הוא בחר בשיר "זה קורה" מאת שמוליק קראוס (במקור בביצוע אריק לביא) שהוא נוהג לשיר בבית החולים, בדמות הליצן שלו, באנרגיה של כוכב רוק.
סנצ'ו סיפר שעבורו זה מאד חזק לשיר את השיר הזה בבית החולים, למשל כששרים את זה במחלקת דיאליזה, והוא יודע שלאנשים יש שם עוד דרך ארוכה. המשפט הכי עצמתי בעיניו הוא המשפט בסוף: "ואולי בסוף הדרך, שנראה כי הדרך מתמשכת ", שמשאיר את זה הסוף פתוח. ומוסיף "זה שיר שמצד אחד מאד פשוט ומצד שני מספיק סתום כדי שכל אחד יפרש אותו בדרכו. "אני, הליצן, רוק סטאר, אני עף על עצמי ושר, וזה הכוח של הליצן שדרך הדמות והמופע מביא שיר, מרקיד ומכניס אנרגיה וזה מכניס סב-טקסט חדש למילים של השיר (זוכרים שחשבתי להפריד בבלוג מילים מהלחן? איזו שטות…אולי להפך - בשלב הבא נוסיף גם שפת גוף, מבט בעיניים ואנרגיה של המבצע?... )
כשסנצ'ו סיפר שזה השיר שבחר , במחשבה ראשונה היה נראה לי שהשיר שיר עצוב, אבל ככל שהמשכתי לחשוב על כך, התחלתי לגלות הרבה אופטימיות בעצם ההבנה שהחיים הם מסע, דרך שהולכים בה. לא ניתן לעצור אותה וגם לא לחזור לאחור ואין לנו ממש מושג מה עומד לקרות בעוד יום, שבוע, שנה, למרות שאנו, בני האדם, נוטים לחשוב שהכול בשליטתנו.
אז היכן האופטימיות? בקבלת מחזור החיים, קבלת המסע האישי כמטרה בפני עצמה, כמהות החיים עצמם. זה קרה, זה קורה וזה יקרה, ולנו נותר רק להמשיך ולנוע.
בתור אחת שיצאה למסע בעולם, שהפך באופן טבעי גם למסע אישי שממשיך עוד היום, התחברתי מאד לשיר והתבוננתי במילותיו מזווית חדשה.
גם השיר הזה יהיה בפלייליסט החדש של הבלוג, שבו יצטברו אט אט השירים המולחנים שאנשים ישתפו כאן. מוזמנים להציץ ולעקוב.
על המשורר:
שמואל "שמוליק" קראוס (1 ביולי 1935 - 17 בפברואר 2013) היה זמר-יוצר, מוזיקאי ומלחין ישראלי, מחלוצי הרוק הישראלי וחתן "פרס שר החינוך" למפעל חיים לשנת 2006. קראוס היה בין המלחינים הבולטים בישראל, שהלחין שירי משוררים לצד פזמונים, ושחקן שהופיע בסרטי קולנוע ובסדרה "לול".
הרחבת מעגלי החוויה:
בכל בקשה רצוי ומומלץ לפנות ישירות אל סנצ'ו 052-2221896
בא לכם לשחק?
רוצים לספר על שיר שפגש אתכם בנקודה משמעותית בחייכם וחיזק אתכם?
יש לכם צילומים ובא לכם לשחק קצת בחומרי הגלם של צילומים ומילים?
מכירים אנשים מעוררי השראה שכדאי להכיר?
מוזמנים להירשם לקהילת האתר לכתוב לי כאן בבלוג וגם להירשם ולקבל כל פוסט חדש ישירות לאימייל.